סכין בעין| מאת טלי תמיר
 
     
 

על הרישומים והספרים המטופלים של גרי גולדשטיין

העובדה שגרי גולדשטיין כולא אלפי שעות של עבודה בתוך ספרים סגורים מעידה על דחף ראשוני לחשאיות: הספר סוגר בתוכו סוד פרטי. כמו יומן אינטימי, הנכתב על שולחן במרחב מוגבל, במגע ידני ויומיומי, ספריו המטופלים של גולדשטיין נתונים בקונפליקט בין החצנה אקסהיביציוניסטית לבין הצפנה סמויה, והם מסתירים לא פחות משהם מדווחים. בין השורות הסדורות של התרבות הכתובה, המשמשת לו כמצע וכערש להסתעפות הדמונית שלו, שותל גולדשטיין זרעי פורענות, אלימות חבויה, מיניות הזויה, תחושת סכנה גופנית. למרות שאלפי הדימויים האלה צומחים כמו טחב בין הדפים ולמרות האופי הגרפי והשטוח של הציורים, יש להם עניין מרכזי בגוף: הגוף מופיע בהם אין-ספור פעמים כשהוא לאחר טראומה או התעללות קשה - הוא מבותר, קטוע ראש, יד או רגל, נוטף דם, פוער את גדמיו. מולו, נשלפת מקצה הדף, חדה ומושחזת - להב סכין, לפני הגדיעה או אחריה.

הספרים שגולדשטיין בוחר לטפל בהם, או להתמקם בתוכם הם, ברובם, טקסטים משולי העולם הספרותי העוסקים בסכמות של אושר ואמונה שפיתחה התרבות המערבית-היהודית-נוצרית. טקסטים דתיים-עממיים, מדריכי טיולים ותיירות, ספרי אמנות ישנים, ספרי תפילה, מדריכי אהבה וזוגיות או, למשל, הספר שאותו בחר להפיק כקטלוג לתערוכה במוזיאון ינקו-דאדא - "חדשות טובות, הגורמות לאושר". זהו ספר שיצא לאור ב- 1969 על-ידי כת 'עדי יהווה' באנגלית ובצרפתית. גולדשטיין עבד בתוך הגירסה הצרפתית שאותה מצא בשוק הפשפשים בפאריס. תוכן העניינים של הספר - אחד הדפים הבודדים שגולדשטיין השאיר קריא, ולא במקרה, מעיד על השאלות הקרדינאליות בהן הוא עוסק: 'היכן מוצאים היום חדשות טובות?', 'מדריך להכרת האושר האמיתי', 'למה אלוהים מאפשר את קיום הסבל?' או גם 'המשפחות המאושרות בתכנית האלוהית'. ספר אחר, שעיקר האיורים במאמרי לקוחים מתוכו הוא מדריך תיירים בעיר אדינבורו, המדגיש, במיוחד אתרים נוצריים.

החשיבה הסכמטית המנסה לבנות תבניות של אושר ואמונה ולהציע עולם מתוכנן ופתור, שהאשליות ארוזות היטב בתוכו, מתכתבת, בדרך משלה, עם השפעה מקבילה של גולדשטיין - תרבות הקומיקס המוקדמת שבנויה על עקרונות ברורים של טוב ורע, תגמול ועונש, כוח וחולשה. מידת ההבטחה שטומנת בחובה דמותו של סופרמן, לוחם הצדק ומגן האושר, אינה פחותה מזו העולה מן האופטימיות התאולוגית של עדי יהווה ומנת החדשות הטובות שהם מביאים איתם. אלא ששפת הקומיקס של גולדשטיין הולכת ומסתבכת ברגע שהיא נטענת במסרים סוראליסטיים, הבוגדים במילון הפעולה הנהיר של המקור הקלאסי. יש משהו שלא מתחבר בחיבור שבין הקריאות הצפויה של הקומיקס לבין הרובדים האפלים של הסימבוליזם הסוראליסטי, עתיר הפסיכולוגיזם.

לא סתם התמקם גולדשטיין, כחפרפרת חתרנית, בין כריכות ישנות של ספרים שמקורם בארופה ובאמריקה הנוצריות של ראשית המאה: המעשה העקרי שהוא עוסק בו הוא החצנה אובססיבית של חרדות התרבות והוצאתה לאור של 'תרבות בלא-נחת'. גרי גולדשטיין מסבך את הטקסט, כפי שהפסיכואנליזה הפרוידיאנית מסבכת את הזכרון. החדירה שלו לתוך דפי הספר והתערבותו בטקסט הכתוב, פותחת דיון רחב עם התפיסה המסורתית של מושג התרבות כסוכנות של אושר וגאולה ועם דרכיה להציף ולהסדיר את התודעה האנושית בהבטחות לעתיד טוב יותר. נוכחותו של הספר עצמו כמיכל-על, כדימוי של תודעה ותרבות, משמש את גולדשטיין כמטען סמלי איתו הוא יוצא לדרך. גולדשטיין מעמיס את המטען הזה על גבו כקיר-התגוששות, ולא כיתרון אסתטי, כשעל לוח התוצאות מופיעים יחסי הכוחות בין התודעה המסוכסכת הפרטית שלו לבין זו הקולקטיבית והמוסדרת. יותר מהיותו פורמאט אמנותי חריג, מתפקד הספר אצל גולדשטיין כאובייקט-מייצג של עולם רציונאלי המייצר תרבות ומעצב סגנון חיים. את אלה, על שורותיהם הסדורות, משבש גולדשטיין ללא-תקנה.

גרי גולדשטיין, יליד ארצות הברית, בוגר מכון פראט לאמנות בניו-יורק, שרוי גם היום ב'אזור המפורז' של האמנות הישראלית - שייך-לא-שייך, משמר מידה של זרות תמידית. הטקסטים הצפופים שהוא כותב בין ועל דפי הספרים הם באנגלית (אף לא מילה אחת בעברית), והם כתובים ברצף, ללא רווחים, מה שמקשה על הפיענוח, מצפין את המסר, ומנציח את תחושת הניכור. גם סגנון הקומיקס השטוח, המאוייר, המקווקוו, בעל הצבעוניות המנוכרת, לא מקרב אותו לשפת הציור המקומית. אך לא רק גורמי השפה והסגנון מקשים על עיכול עבודתו, אלא מרכיבים יותר עמוקים הקיימים בתוכה. מרכיבים שהתרבות הישראלית נרתעת ומתרחקת מהם. גולדשטיין משמר סוג של הוויה גלותית שמתחככת בפרברסיה של חרדות-גוף ופחדי סרוס. ההסתגרות שלו בין דפי הספר, הגופניות המעורערת, האלימות הניזונה מחולשה, תחושת האיום התמידית- אלה ניזונים לא מ'צבריות' ילידית מזרח-תיכונית, אלא מתרבות יהודית-אמריקאית, ניצולת שואה, שהיידיש מבצבצת מבעד לאנגלית שלה, והטראומה דחוקה עמוק בתודעתה ומועברת באופן לא מודע לדור שני ושלישי.

הפאטאליזם של גולדשטיין מתמקד במיפגש בין הכוח והחולשה, בין התקיפה לאפאטיה ובהיפוך ביניהם. הוא הקורבן המאויים והוא גם מניף הסכינים האובססיבי. הוא נופל חלל, קטוע-ראש והוא גם מתיז טיפות דם ומנקב חורים שחורים, דמויי-בורות. גולדשטיין פיתח מטאפורה גופנית אלימה למוות שהונצח בזכרון בדממה מצמררת של עשן ארובות. הדימוי הזה, של ארובות מעלות עשן מופיע אין-ספור פעמים בין דפי הספרים השונים, והופכת לקוד ויזואלי המציין את נוכחותה של הטראומה. הקזת הדם המואצת משפע האברים הקטועים בדפי הספרים שלו, כשהסכין השלופה מופנית כלפיהם, קשורה לתגובה רגשית מאוחרת ומורכבת, המגיבה בפנטזיה של אלימות על אוזלת החיים של גופות הנספים. גולדשטיין משמר בדרך עקיפה את החיבור הטראומטי שבין תסביך המוות והמין, בין הגופניות המודחקת, הקורבנית, לבין האגרסיביות הארוטית. בדפים המצויירים שלו אימת הקורבן מתאחדת עם תוקפנות התליין, איבחת החרב עם הטיית ההתגוננות, פגיעות הגוף החריפה עם פורנוגרפיה אלימה. שוב ושוב מונפת הסכין, מחוררת את הגוף, מכתימה אותו ומזרימה פרצי דם לכל עבר. נקודת האיחוד מגיעה לשיאה כשהגוף המחורר הופך לגליל, הצוואר לארובה והדם הזורם לסלסולי עשן העולה השמימה - כאן יצר גולדשטיין את הדימוי האופטימלי של טראומת הגוף היהודית - חירור המוות, הקטיעה, זרימת הדם. ומיד לידה - הארובה מתנפחת, הדם מתעבה והארובה הופכת למעין פאלוס מעובה ומעוקם הפולט את זרעו לשמים.

אפשר להפריד בין תפיסת הספר כדימוי כללי לבין האינפורמציה הפנימית שלו המורכבת מטקסט ומתמונות ואיורים. גולדשטיין מנהל דיאלוג אינטנסיבי עם האיורים והתמונות ומטפל באופן ספציפי בטקסט. לעיתים, הטקסט מוקף בקוי מתאר והופך לבלוק, לקונסטרוקציה בפני עצמה. תוספת של מלבן דמוי 'ארובה' על 'גג' הבלוק הופך את גוש הטקסט למבנה של קרמטוריום: כך, מבצע גולדשטיין גלגול דמוני' של הטקסט. במקרים אחרים גולדשטיין מוחק את הטקסט והוא מופיע כדף של שורות מחוקות בדיו שחורה או בטיפקס לבן. פעולת המחיקה היא פעולה מרכזית ואפקטיבית מאוד בדיאלוג הזה, והיא מבטאת, מעבר לדחף הגראפי הראשוני לשחזר את מסלול השורות הכתובות, את הכנעת הטקסט, צינזורו כמסר מוכתב והדחקתו למעמקיו של תת-מודע אפל.

אך במרכז העשייה האובססיבית של גולדשטיין מצטבר 'מילון דימויים' פרטי, החוזר על עצמו שוב ושוב, ללא כל סדר ניתן לחיזוי. קשה למיין את הדימויים הללו בסדר הירארכי כל שהו, אך אנסה להצביע על הבולטים שביניהם: העין - עקורה, מופיעה כאובייקט נפרד מהגוף, לפעמים שתי אצבעות פוערות אותה ומותחות את עפעפיה בתחושת כאב והטרדה איומה. העין מופיעה גם כאובייקט תלת-מימדי מצוייר והיא ביטוי מובהק למרכיב הסוראליסטי והאלים בעבודתו של גולדשטיין. הבור או החור השחור המופיע כאובייקט עצמאי בתוך הגוף ומחוצה לו. החור הוא דימוי סוראליסטי מובהק שעיקר משמעותו נגרר לאזורים האחוריים של התודעה הארוטית, האלימה, תודעה שמין ומוות מתערבבים בה ללא הכר. החרב והסכין - כמו בעלילה טובה של קומיקס, לסכין יש נוכחות מרכזית (היא מחליפה את התת-מקלע האוטומאטי). היא נשלפת כמעט בכל דף, מכוונת אל הגוף, מונחת מאחור, או נדחקת פנימה מן הפינות. לעיתים היא נעוצה בתוך 'חור שחור', לעיתים היא נעוצה ממש בתוך הגוף, אך אף-פעם לא ברורו מי האוחז בה. הגוף-גדם והזקפה - לעיתים, אבר המין משתחרר מהגוף הקטוע ומופיע בנפרד, מונע על-ידי זקפתו. הסמיכות המאיימת של הסכין והאיבר, כמו גם של הגדמים והאיבר, צועקת פחדי-סרוס. אלה נשארים כאיום בלבד מול האבר המזדקר, וכמימוש מזוויע לגבי הגדמים המדממים. הזקפה שלאחר המוות, כמוה כזקפתו של ישו המדמם על הצלב, בונה את קודקודיו של 'השילוש הקדוש' שבין מין, מוות ותאולוגיה. הפרופיל, המופיע בצבעי כתום-ג'ינג'י (כצבע שערו של גולדשטיין עצמו), מנומש וחד-אף, עובר טרנספורמציה, במקרים מסויימים לראש נשי: מתקבלת דמות אנדרוגינית, ששערה ארוך, ומתחתיו מתפרץ משולש החזה, מחודד בקצהו כחוד של עפרון. דמות האם נדחקת לתוך הפורטרט העצמי של האמן, ומשנה את מינה בהזדהות סמויה, עד-כדי "רצון עז לרדת על הברכיים ולנקות את הרצפה כמו שאמי עשתה". גם להזדהות עם האם יש גוון דואלי הנע בין חולשה קיצונית, עד השפלה ("לרדת על הברכיים") לבין תוקפנות קוצנית שבאה לידי ביטוי במוטיב השד המחודד והדוקרני. בדפים אחרים ובשינוי כיוון כלפי מעלה, הופך שפיץ השד המחודד לפסגות הרים, כמין ורסיה מסוגננת של ציור-נוף נשגב. מפת ארץ-ישראל היא העדות היחידה להקשר הגאוגרפי-רגשי שבו נעשו העבודות הללו. מחוררת, עם סכין נעוצה במרכזה, קטועת-ראש וענודת מגן-דוד גוררת נוכחות המפה, כאובייקט לכל-דבר, את שאלת ההגירה, העמדה הציונית המתבקשת מעצם עלייתו של גולדשטיין ארצה, והעובדה שהיה חבר קיבוץ (אפיקים), הסכסוך הפנימי עם אותה עמדה, ועובדה שהוא חי ומצייר בישראל. השד (ההר) המחודד והמחט מצטרפים לחפצים החדים והדוקרים המפוזרים בין הדפים, והזבוב והחותר בסירה המשייטים ביניהם, ללא כיוון ברור.

גרי גולדשטיין מנצל את היסוד הדקורטיבי-סכמאטי של הקומיקס כדי לגעת בשסתום הלחץ של סקס, אלימות ופרברסיה, ומאפשר להם להשתחרר דרך המסננת המשטיחה של הסגנון 'האיורי' . דמותו של סופרמן, על-אף העובדה שהיא-עצמה נעלמה מן התמונה והשאירה אחריה רק קווקווים ועקבות-עלילה, סיפקה לגולדשטיין גם מסגרת נאראטיבית תחליפית שהמירה את האתוס הנשגב של אסכולת ניו-יורק המופשטת בעלילה פשוטה, ילדותית-לכאורה ונטולת כל פאתוס רוחני. בניגוד לנוסחת-הנצחון של הציור האמריקני, (עליה גדל גולדשטיין ולאורה קיבל את חינוכו האמנותי), הבנויה על לכידות והשתרעות הקומפוזיציה ועל הג'סטות הכוריאוגרפיות רבות התנופה של מברשות הצבע בחר גולדשטיין בנאראטיב הקטן-גדול של סופרמן, נאראטיב הנצמד לחיי היומיום ומאדיר אותם בשפתו שלו. זוהי בחירה המנוגדת ניגוד גמור לכל יסוד קלאסי ונשגב, עמדה שמתנכרת לאוניברסאליזם ולתנופת הגוף ומתמסרת לתחושה המוגבלת של קצות האצבעות. טווח התגובה שלה מוגבל לקו המיתאר של הגוף ולהילת הזיגזגים המסומנת סביבו. אפשר לראות במאות הספרים המטופלים של גולדשטיין מפעל הנצחה אישי, אובססיבי במידה מדהימה, שנועד ללכוד, לתייק ולהעביר לחומר כל פיסת זכרון ובדל-אסוציאציה, ולו הבנאלי ביותר, העולה במוחו. אלא שאצל גולדשטיין הנאראטיב התפרק ומה שנותר, כמו לאחר הפצצה גדולה, הם מיני חפצים, משפטים, רסיסים, חורים שחורים אנקדוטות מקוטעות וגדמים מדממים.

 
     
  Back to ARTICLES